יונה עם מדים של זית 

היום, המילה "שלום" מעוררת לא יותר מחיוך אירוני וציני על פניהם של ישראלים ופלסטינאיים. אך האם באמת אין תקווה? אולי, ייתכן, כי לאחר כישלונות כה רבים, הגיע הזמן לשנות את גישתנו. ככל שהדבר נראה אוטופי, העובדה הפשוטה היא שאם אנחנו (לא רק ערבים ויהודים, אלא כלל האנושות) לא נשנה את גישתנו כלפי אחרים, אנו עלולים לגלות כי עלינו על הדרך הלא נכונה כאשר יהיה כבר מאוחר מדי

אני עדיין זוכר את אחר הצהריים החמים ההוא של אמצע ספטמבר, 1993. ישבנו מרותקים למסך הטלוויזיה, וצפינו ברגע שנראה אז היסטורי בכל קנה מידה: יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל דאז, ויאסר ערפאת, שעמד בראש אש"ף, עומדים על מדשאות הבית הלבן וחותמים על הסכם שלום.

המיליונים אשר צפו באותו אירוע לא ישכחו את לחיצות היד המהוססות בין שני המנהיגים. את הדממה המתוחה שהשתלטה על הרחובות השוממים בערים הישראליות. מעבר לכך, תחושה מיוחדת של תקווה ניצתה בלבבות ישראליים ופלסטיניים, תקווה שבקרוב, בקרוב מאד, ישרור שלום באזורנו. באותו יום, היה לנו חלום.

אלא שבתום כמה חודשים החלום נקטע, הבלון התפוצץ והאוויר יצא בקול שריקה עזה. ואנחנו? אנחנו התעוררנו למציאות כואבת של פיגועי התאבדות אכזריים ותחושת כאוס כללית. הסכם אוסלו ב' חצה אותנו למחנות ועורר הסתה אלימה. יצחק רבין נרצח.

ואז התחילה תקופת הסכמי שלום שונים... וכששוב התעורר בנו זיק של תקווה, אינתיפאדת "אל אקצה" הכתה בנו כמו סטירה מצלצלת ומחקה את מה שעוד נשאר מהתקווה שבכל זאת "יבוא שלום".

"איפה אתה חי?"

היום, המילה "שלום" מעוררת לא יותר מחיוך אירוני וציני על פניהם של ישראלים ופלסטינאיים. "שלום?" ישאלו אותך, "תתעורר ותראה איפה אתה חי."עם זאת, המחשבה שילדיי יגדלו אל תוך מצב מתמשך של לוחמה מדירה את שנתי בלילות. אך האם באמת אין תקווה? אולי, ייתכן, כי לאחר כישלונות כה רבים, הגיע הזמן לשנות את גישתנו.

ב-1948, בשלהי מלחמת העצמאות, הרב יהודה אשלג (1884-1954), מקובל והוגה דעות יהודי התייחס לקונפליקט מנקודת מבט מקורית. ישראל, הוא הצהיר, לעולם לא תוכל לייסד מדינה בת-קיימא, תוך שימוש בכוח הזרוע ובהשתלטות על אחרים.

בתקופה הגלובלית שלנו, הוא כותב במאמרו, "השלום בעולם", האפשרות להנחיל נהלי שלום במדינה אחת אינה מתקבלת על הדעת כאשר הדבר אינו כך בכל ארצות העולם.

לכן, רק על ידי קידום הצורך לשותפות ודאגה הדדית בין אנשים, יוכלו ערבים ויהודים לייסד חברה שבה רמת החיים של ערבים תהיה בדיוק כמו זו של היהודים.

המפתח, הוסיף אשלג, נעוץ בהשפעת הסביבה.

במקום להפיץ שנאה בציבור, על חברות התקשורת הבינלאומיות להפיץ את המסר כי בעולם של היום, אין מקום להסתה. כותרות כגון "לישראל טקטיקות רבות למלחמה, ואף לא אחת לשלום" בעיתון Guardian או "יש רק תלונה אחת בלתי פתורה עבור החמאס - עצם קיומה של מדינת ישראל," ב- Washington Post אינן משרתות מטרות חיוביות כלשהן. בסופו של דבר, חוסר סובלנות וחשיבה אגוצנטרית היו הגורמים העיקריים אשר יצרו את המציאות החשוכה הזו.

אז מה עלינו לעשות עכשיו?
בתור התחלה, עלינו להגן על עצמנו. אך ברגע שהחמאס נחלש, עלינו לחשוב על התמונה הרחבה יותר, כיון שהעולם של היום זקוק לפתרונות גלובליים, לא מקומיים.

ככל שהדבר נראה אוטופי, העובדה הפשוטה היא שאם אנחנו (לא רק ערבים ויהודים, אלא כלל האנושות) לא נשנה את גישתנו כלפי אחרים, אנו עלולים לגלות כי עלינו על הדרך הלא נכונה כאשר יהיה כבר מאוחר מדי (תוך לקיחה בחשבון כי עדיין מפתחים נשק אטומי בכל העולם). כדי למנוע מהעולם להישאב אל תוך סחרור שיביא אסון, על כל מפעלי התקשורת לנהל קמפיין המעודד דאגה לאחרים וסובלנות, במקום דפוס החשיבה של "אדם לאדם זאב". בהיותנו יצורים חברתיים, לא תהיה לנו ברירה אלא לשנות את דרכינו בהדרגה. רק אז ייתכן ותהיה לנו סיבה לשוב ולחלום.